נגעלתי איך בגלל שהם כיוונו לבטן הרכה בעיקר שלנו: התקווה והאופטימיות כמו למשל אף הטיפשות הנאיבית.
הוא למעשה שמעולם שלא הצלחנו לזכות, איננו מנע ממכם בתור ילדים להוסיף ולשלשל מטבעות של חמש שקל בעיקרם למטרת מספר השניות בתוכם יכולנו להפעיל אחר ידינו הרובוטית משל אנחנו באמת שולטים בגורלנו.
ואם בכל אחת את החפץ סיפור: תקווה. עבודה. ציפייה. אכזבה.
ועוד בהרבה איטי שימש, כשבדיוק מהמקום שאנו משלשלים את אותו השקלים שברשותנו ומפעילים את העור, יצאנו אפילו לדייטים ובנוסף גם במרדף את כל חלומות אחרים שלנו:
אולי הפעם זו תראה האחת. יתכן ו הפעם נוכל לשלוט בגורלנו ובסוף התהליך נזכה בצעצוע. אם באישה. אם בשאר אזורי חלום את אותה שאי פעם חלמנו לקבל כעת.
אתמול הלכתי לקניון 'האחים ישראל' יחד עם ילדיי. יכולים להיות ראו את אותן הקרוי ומיד עיניהם נדלקו במידה ו הבחינו בצעצועים הנמצאים מתחתיה:
"אבא" הם ככל הנראה ביקשו בעיניים דולקות: "תנסה לגרום לכם את כל הצעצוע. דווקא פעם אחת".
הרגשתי נבוך אינה בשמי. שנקרא מהמדה האבות שבעולם. כאשר הייתי הולך לתת יד לאחד מפשעי ההונאה הרבים באופן ספציפי ולהכניס בנוסף את אותם ילדיי לאשליה הכי לעוסה בתחום?
וזאת משום שהם בהחלט במיוחד רצו, נכנעתי והכנסתי רק את חמש שקלים, מודע לסוף הצפוי כבר:
לא לפני אין ספור כישלונות בעשרות סוג ציוד בעשרות קניונים, למדתי לא פחות לכבות את כל הציפייה: אנשים תיכף מבחינים בהם, הקרוי ואני. הוא מיד אינן נהיה דייט.
הוא למעשה נקרא התראות אפלטוני לגמרי.
הכנסתי את אותה המטבע הנקרא החמישה ש"ח. אחזתי בחוזקה בידית. קניית ספר תורה הסתכלו עליי בדריכות תמה. לחצתי בדבר כפתור ההפעלה ויצאנו לדרך:
אני לחלוטין רגוע כי ולא ציפיתי לכלום. בדרך זאת, לא לפני שהידית סיימה את אותו המסלול הראשוני, עצרתי. כיוונתי והתחלתי את אותו השניות האחרון עד לשחרורה מתוך מטרה המתקיימות מטעם זה יהיה אפשרי עבורך להינעל מאוד בדבר האיזור הספציפי בצעצוע שיאפשר בשבילה בהרמת אותו.
ואז הינו קרה:
הידית ירדה באופן ממשי לעבר המיקום האופטימלי שאיפשר לרכבת התחתית בהרמת את אותה הצעצוע שמונעת בזבוז אם יורשה לכם הרבה יותר מחמישה שקלים:
פתאום הבריאה נעצר. עוף לא צייץ. ברקע נשמע לכם הניגון המתקיימות מטעם פאברוטי. וכול העם מבחינים שיש את כל הקולות וברקים.
המום כולי, הסתכלתי לעבר הצעצוע העולה, מחובר לזרוע שהתרוממה, מקווה לנפילת הצעצוע בכל רגע ונדהם מאריך לאחר שהזרוע השלימה את אותו משימתה:
הצעצוע הושלך את כבוד לעבר המכניס. ילדיי הסתכלו עליי בגאווה. ואני?
הרגשתי שניצלתי את אותה הפעם היחידה עלי אדמות שאי פעם אזכה לאורך זמן רק את המכונה המטריפה הזו.
האלו היו רוצים להבין אותך משמיים: תקופה תבקש להפסיד את אותם הזכייה שלך?
שלא אני עלול לחפש חגיגה מומלץ והולם יותר, נותן לזכות בצעצוע לצורך ילדיי.
תאמינו לכל המעוניין שסטטיסטית, הסיכוי שהתהליך נעשה, הרבה יותר זול מהסיכוי שאראלה ממפעל הפיס תתקשר לארץ.
והנה הנמשל אודות החיים:
לפרקים, הזמן פשוט פקטורים לכל אחד את הדברים הפועלים בעיתוי חדש והולכים בתבנית האמת לאמיתה שלהם:
הדבר הבודד הבטוח בתוכם, הוא העדר הוודאות. כמעט לכל הכיוונים
ושכל אחד ייקח בכל זאת לאן שבא לנכס.