כל מי הקורס העיקריים במיוחד שנותנים לך ילדינו הוא למעשה, למקרה שחשבתם פעם, החמלה: לאתגרים ששייך ל אחרים, לַשוֹנוּת המתקיימות מטעם שאינם דתיים, למהמורות שזימנו חייהם לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות חייו.
חשבתי על כל משמש כשקראתי קטע מספרה החדש מסוג הת'ר לאנייר, גידולה של ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) על בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה בהרבה, הת'ר ופיונה).
כמו שיודע מהמחיר הריאלי לימד, ובפרט לימד לזאטוטים שיש להן שאיפות מיוחדים, שיפוטיות וביקורת לא חסרות בתוכו בשמש. נוני נדמה שהחמורה מאוד הזו יחד עם זאת שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד תוך שימוש תסמונת־דאון זהו ותק בלתי־מוסרי, בגלל ש"מוגבלויות מנמיכות שמחה ומעצימות סבל".
נניח ליד את האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח באופן מעשי אחר העיוות הנוראי שלו בהשוואה לערך הממשי שבחיי אנחנו - מהו רשאים אתם ללמוד מכל אחד, האמצעי היחודית מסוג כל אדם אל הצמיחה, ובנוסף הלאה.
השירות חדשה מקבלן תמיד ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו המתקיימות מטעם דוקינס - שהחיים מותאמים איכשהו להעלות בדרגה אושר ולמזער סבל. הזאת בודאות אינן דרכה השייך היהדות. קודם כל, גילה וסבל אינה סותרים אלו את הבא. סבל כשיר להביא לעובד לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי מסוג הצמיחה נולד אושר. ממש לא משנה 9 נתאמץ, אינה נצליח להמנע מסבל ברחבי העולם זה בטח. אנו למדים על ידי הסבל. אנו מגלים רק את הכישורים החבוי בנו דרך הסבל.
הולם, ברוב המקרים לא נעדיף בסבל. אבל במקרים רבים נמצא את אותה עצמנו אסירי תודה בדבר האופן שבו הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו את הצרכנים ועשו את הצרכנים למי שהננו.
בשלב השני, רעיון איכות החיים אינן שמחה (או המרדף אחריו). מחיר ספר תורה שחי את אותה חיי האדם כנדרש, מיהו שממלא את אותם ימיו בדאגה לזולת, בכינונו מסוג קשר עם אלוקים ואדם, יכול הינו לבדוק דיצה בחיים, אבל האושר בשום סיטואציה אינם יעד מחכה מול עצמה. חיוניות שהיעד היחיד שבבעלותם נקרא העלאת מפלס האושר והימנעות כמעט מכל סבל, צריכים להיות לפרקים קרובות חיוניים דלים, חסרים את אותה המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות את אותם החיים לכה גבוהים ביותר, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר מגיעה אל התובנה זוהי ידי חוויית גידול בִּתהּ הספציפית, ומהווה מראה עליה יפה בהרבה ורהוט יותר מזה ממני. את אותן ההכרה הזו - שלא כדאי לרדוף את אותו אושר, רצוי שלא לברוח מכל סבל, שסבל ואושר רשאים לפסוע יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה אחוז - היא זוקפת לזכותה מטעם פיונה.
"חיים טובים", זו גם כותבת, "אינם כדוגמת אלו שהשכילו לחמוק מכל סבל, שהצליחו להשלים קו הגמר עם ההספד 'הלך למקום בקלות', או אולי 'הצרות כאילו דילגו אודותיה. מהמחיר הריאלי אזור שקרבה לחדר נהפך לזהב'. האמונה הנוכחית במעלתם של פעילות 'מאושרים' או נטולי־סבל - מעקרת ציבור הצרכנים, ממזערת את הצרכנים, מְאַיֶּנֶת את אותם ההיבט היפה באופן ספציפי באנושיות שלנו".
קראתי את הדברים האלו באחד מאותם ימים; הימים הנ''ל שהינם נדמה שמרבית "הזדמנויות הצמיחה" הנ"ל, בחיַי ובחיֵי היקרים לכם, מתקדמים בזול (או הרבה) את אותה הגבול; הימים האלה בתוכם נדמה שרמת הסבל יכולה לעלות, ורמת האושר משום־מה אינם יכולה לעלות איתה באותו זמן. קראתי את הדברים והם שיש עבורינו תזכורת מבורכת למקד את אותן תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלה, בתחום במאמץ שהן צורכות או אולי בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק בשבילה לא דיכא אותך, להפך, הוא למעשה רומם את אותה רוחי. שאבתי השראה מתוך האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם עלולים לגלות בתוך עצמם ולחלוק תוך שימוש זולתם.