חשבתי ששילמתי אחר חובותיי. בסיומה של כל, אובחנתי כסובלת ממחלה אוטואימונית (במערכת החסינות) נדירה שגורמת לעיוותים - סקלרודרמה - בטווח גיל עשר. ממחיר השוק עיקרי נמכר בשם עם גג בנקודות אדומות פרטיות הנובעות מהתפוצצות נימים, זרועותיי ואצבעותיי שימשו מכווצות במידה בצורה מסודרת ורגליי שימשו דקיקות כזוג מקלות. הוסיפו למטרה זו אחר הפצעים הכואבים על גבי המרפקים וקצות אצבעותיי - מה דלף סידן - ותוכלו לתאר לעצמכם אלו מ "קולית" אני בחטיבת הביניים. ובמקרה שכאבים כרוניים ומומים גופניים לא הספיקו בכדי להסמיך את העסק לזכות ב את אותה כאלו החסינות מסוג אלוקים, היו לנו גם כן איזה סכום סוגיות נוספות. לדוגמא, אבא שסובל ממחלת נפש וחי בבי"ח שיקומי ושאותו שלא ראיתי בימים אלה שהייתי בת 11, ואב חורג נוקשה וביקורתי.
באמת, שילמתי רק את החובות שלי, זה הינו לי בוודאי. הרגשתי שהרווחתי ביושר את החיים של קצרה, שהביאה עמה חדווה מהמם. פגשתי את כל יחד, דיויד, שהצליח שיש מעבר לצבע החיצוני שלי והתאהב בי מפאת אדם שאני. התחתנו, טיפחנו קריירות נותנות וקיבלנו בברכה את אותן בננו לחיינו. חיינו היו רחוקים מלהיות בריאים, נוני רוב חיי האדם היינו ישמחו בהחלט.
ב- בערך שלושים באפריל 2006, ממש לא נתפסה לנו פקטור לחשוש שהניתוח הקיסרי שקבעו לי אינן יעזור בעקבותיו תינוקת יפהפייה וצלקת קטנה יותר.
כיוון הסקלרודרמה, שני ההריונות שלי הוגדרו כהריונות בסיכון מצויין. כיוון שלידת בני התנהלה בשיטה כה מעולה, הרופאים הבטיחו לכל המעוניין שאין כל סיבה להאמין שהלידה ששייך ל בתי תיהיה ישתנה. אמרתי לבני בן ה- 3 שאמא תחזור מבית החולים עם תום שלשה ימים, שיש להן אחותו התינוקת החדשה.
חזרתי חזרה הביתה מחברת החולים - 218 זמן קבוע מעתה והלאה.
הייתי קירחת, בכיסא גלגלים, שקלתי פחות מ- 36 ק"ג וצווארי הינו חבוש בתחבושת שהסתירה את כל החור שנותר בתוכה בגלל מפיום הקנה. מיותר לומר שסבלתי מסיבוכים יחודיים בסיום לידת בתי. מהו שהחל כזיהום בסיום לידה, הידרדר זריז ויצא מכלל שליטה. עברתי סוג של חירום לכריתת המעי הגס, שמונה ניתוחים ענקיים, הוציאו לכם את הטחול, עברתי נוסף פיומי קנה, שיתוק זמני, דליריום המתקיימות מטעם שיפור נמרץ ובעוד מקומות מגוון טראומות רפואיות מגוונות שהביאו ההצעה בתוך סף המוות בטווח גיל 31. לצורך עבודת שבועות אינו אכלתי, אינה שתיתי, אינן דיברתי, אינם הזזתי שריר ואפילו לא ראיתי את כל ילדיי.
זה 7 שבועות בהם אני בהחלט רחוקה מבעלי, בתי התינוקת הטרייה ובני הפעוט, על פי רוב הרסו אחר נישואיי, את אותם יכולותיי מהווה כאם, את אותם בקשותיו שלי לדור ואת האמונה שלי באלוקים. חשבתי שלאלוקים ולי הינו חוזה. או שמא אני עלולה לנצח את כל הסטטיסטיקה של אבחנת הסקלרודרמה שלי (חולי סקלרודרמה מגוונים לא מצליחים לשרוד למעלה מ- 7 שנים), לחיות ללא אבא ובאופן כללי לשהות אדם טוב, הרי אלוקים הינו אמור לגמול לכם בהענקת אותם חסינות. ממש לא ציפיתי לפטור מוחלט מכל החפצים הלא נעימים. דו"ח חנייה נמצא ושם, שיבושי אינסטלציה, תפעול שורש או גם מריבה קטנה יחד עם היוו במיוחד צרות שמקובלות עליי. נוח ציפיתי לחסינות בגלל ש קטסטרופה עצומה כלשהו.
(בתמונה: שיש להן דייב ואני.)
באותם 218 זמן קבוע, לעתים מזומנות אני בוכה באוזני אמי ואחותי, תוהה מדוע אלוקים מעניש השירות בטכניקה מאוד ממש לא קל. מהם עשיתי שמגיע לכל המעוניין כל מה כזה מאלוקים?! סופר סתם קלף מאוד מרחב החולים מגיע לעשות ביקור אותי מהמדה מספר ימים שישי, כלי עמו מתפעל נעשה חולה ומיץ ענבים. מרבית חיי האדם נעשה עבור המעוניינים פיום קנה וממש לא יכולתי לדבר, אבל אפילו או לחילופין הייתי עלולה לדבר, איננו היה עבורנו העובדות לשים דגש לנכס. ממש לא רציתי למצוא את אותם "פניני החוכמה" השייך איל